המחזה מתאר מפגש מחודש של אלבום ומורו, פרופסור מורי שוורץ, מאוניברסיטת ברנדיס שם עשה את התואר הראשון שלו בסוציולוגיה. האזנה אקראית לתוכנית "נייט ליין" של טדי קופל, בה חשף מורו האהוב את מחלת ניוון השרירים a.l.s , שלקה בה ואת התמודדותו עם המוות הקרב, הדפה את מיטש אחורה, לימי התום הערכיים שלו עם הפרופסור.
אחרי שש-עשרה שנה של ניתוק קשר ביניהם, לאחר קריירה קצרה כפסנתרן ג'ז, תואר שני בעיתונות מאוניברסיטת קולומביה, כבר חיית קריירה מנוכרת, פוגש מיטש אלבום את המורה הנערץ, איש חריף, שנון,עם הומור יהודי משגע, רקדן להנאתו, ובעיקר הומניסט גדול. שוורץ שובה את אלבום מחדש ומזכיר לו איזה מיטש הוא היה לפני שש-עשרה שנים, לפני המירוץ הגדול: גם הוא היה הומניסט, רגיש, פסנתרן ג'ז בהשראת דודו האהוב, עד שעבר תהליך ניכור עם מותו.
פרופ. שוורץ אינו מעניק הנחות לעצמו ולא לידידו הצעיר. אין זמן. במפגשים של ימי שלישי ביניהם, הוא חופר בפנימיותו מכל הזוויות לקראת מותו הקרב. כך הוא מגיע לראייה קריסטלית מבחינתו: נתינה לזולת היא פעולה מחייה חרף המוות הקרב. היא מעניקה סיפוק עצמי גדול, חשובה יותר מכסף ומקריירה. במקביל הוא מקלף מתלמידו בעבר, אלבום, שכבות שכבות של פחד מאיבוד קריירה, כסף, מעמד, עד שהוא מאלצו להציג עצמו בפני עצמו לא מצד הבגד המחוייט אלא מהצד של הביטנה ובכך להגיע אל ליבת הדברים: "האם אתה חי בשלום עם עצמך?" הוא שואל אותו את שאלת הליבה של חיינו, שרובנו מתקשים לענות עליה ורובנו משקרים לגביה.
הבמאי משה נאור, יצר אוירה קסומה מיידית כשהשתמש בשני פסנתרים, ושני פסנתרנים: של אלבום בצעירותו הפורט עליו נעימות ג'ז, וזה של הפסנתרן, נדב רובינשטיין, המוצב בירכתי הבמה ועוקב בצליליו השופעים אחרי מעמדי המחזה ומשלב בהם נעימות ג'ז מן העבר.
השחקן, יפתח קליין, מיטיב לשחק כמיטש מנוכר, זריז, מולטי מרוכז בענייניו. לאט לאט נבקעים חסמים בהתנהלותו, בניתובו של פרופ. שוורץ ונחשפת אישיותו הבסיסית, ההומנית, הרגישה.
יוסי גרבר, מורי שוורץ, ממש מסמא את הקהל במשחק נפלא, כשהוא מפזז בקלות בימיו כפרופסור פעיל, כשתנועת גופו הולכת ומתמעטת, כשהוא בודק בספירה את ריאותיו עד להשתנקותו, עד כמעט אפס תיפקוד, כשהוא משמיע את אמרותיו ההומוריסטיות רוויות האמת על החיים ועל המוות, כשהוא מתוודה בפני תלמידו על פחדיו מהמוות ועל הנתינה לזולת כמעצימת תחושת החיים שבו.
הנתינה לזולת, החפירה באמת, מיון הצרכים האמיתיים שלנו, זו, אולי, בשורת המחזה בעידן הניכור, הסגידה לנעורים, לקריירה, למעמד ולכוח הכסף.#_lt#DIV#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#FONT face="Times New Roman"#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt#המחזה מתאר מפגש מחודש של אלבום ומורו, פרופסור מורי שוורץ, מאוניברסיטת ברנדיס שם עשה את התואר הראשון שלו בסוציולוגיה. האזנה אקראית לתוכנית "נייט ליין" של טדי קופל, בה חשף מורו האהוב את מחלת ניוון השרירים #_lt#/SPAN#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" dir=ltr#_gt#a.l.s#_lt#/SPAN#_gt##_lt#SPAN dir=rtl#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt"#_gt##_lt#SPAN dir=rtl#_gt##_lt#/SPAN#_gt# #_lt#SPAN lang=HE#_gt#, שלקה בה ואת התמודדותו עם המוות הקרב, הדפה את מיטש אחורה, לימי התום הערכיים שלו עם הפרופסור.#_lt#?xml#_sc#namespace prefix = o ns = "urn#_sc#schemas-microsoft-com#_sc#office#_sc#office" /#_gt##_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/FONT#_gt##_lt#/P#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt##_lt#FONT face="Times New Roman"#_gt#אחרי שש-עשרה שנה של ניתוק קשר ביניהם, לאחר קריירה קצרה כפסנתרן ג'ז, תואר שני בעיתונות מאוניברסיטת קולומביה, כבר חיית קריירה מנוכרת, פוגש מיטש אלבום את המורה הנערץ, איש חריף, שנון,עם הומור יהודי משגע, רקדן להנאתו, ובעיקר הומניסט גדול. שוורץ שובה את אלבום מחדש ומזכיר לו איזה מיטש הוא היה לפני שש-עשרה שנים, לפני המירוץ הגדול#_sc# גם הוא היה הומניסט, רגיש, פסנתרן ג'ז בהשראת דודו האהוב, עד שעבר תהליך ניכור עם מותו.#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/FONT#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/P#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt##_lt#FONT face="Times New Roman"#_gt#פרופ. שוורץ אינו מעניק הנחות לעצמו ולא לידידו הצעיר. אין זמן. במפגשים של ימי שלישי ביניהם, הוא חופר בפנימיותו מכל הזוויות לקראת מותו הקרב. #_lt#SPAN style="mso-spacerun#_sc# yes"#_gt# #_lt#/SPAN#_gt#כך הוא מגיע לראייה קריסטלית מבחינתו#_sc# נתינה לזולת היא פעולה מחייה חרף המוות הקרב. היא מעניקה סיפוק עצמי גדול, חשובה יותר מכסף ומקריירה. במקביל הוא מקלף מתלמידו בעבר, אלבום, שכבות שכבות של פחד מאיבוד קריירה, כסף, מעמד, עד שהוא מאלצו להציג עצמו בפני עצמו לא מצד הבגד המחוייט אלא מהצד של הביטנה#_lt#SPAN style="mso-spacerun#_sc# yes"#_gt# #_lt#/SPAN#_gt#ובכך להגיע אל ליבת הדברים#_sc# "האם אתה חי בשלום עם עצמך?" הוא שואל אותו את שאלת הליבה של חיינו, שרובנו מתקשים לענות עליה ורובנו משקרים לגביה.#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/FONT#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/P#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt##_lt#FONT face="Times New Roman"#_gt#הבמאי משה נאור, יצר אוירה קסומה מיידית כשהשתמש בשני פסנתרים, ושני פסנתרנים#_sc# של אלבום בצעירותו הפורט עליו נעימות ג'ז, וזה של הפסנתרן, נדב רובינשטיין, המוצב בירכתי הבמה ועוקב בצליליו השופעים אחרי מעמדי המחזה ומשלב#_lt#SPAN style="mso-spacerun#_sc# yes"#_gt# #_lt#/SPAN#_gt#בהם נעימות ג'ז מן העבר. #_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/FONT#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/P#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt##_lt#FONT face="Times New Roman"#_gt#השחקן, יפתח קליין, מיטיב לשחק כמיטש מנוכר, זריז, מולטי מרוכז בענייניו.#_lt#SPAN style="mso-spacerun#_sc# yes"#_gt# #_lt#/SPAN#_gt#לאט לאט נבקעים חסמים בהתנהלותו, בניתובו של פרופ. שוורץ ונחשפת אישיותו הבסיסית, ההומנית, הרגישה.#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/FONT#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/P#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt##_lt#FONT face="Times New Roman"#_gt#יוסי גרבר, מורי שוורץ, ממש מסמא את הקהל במשחק נפלא, כשהוא מפזז בקלות בימיו כפרופסור פעיל, כשתנועת גופו הולכת ומתמעטת, כשהוא בודק בספירה את ריאותיו עד להשתנקותו, עד כמעט אפס תיפקוד, כשהוא משמיע את אמרותיו ההומוריסטיות רוויות האמת על החיים ועל המוות, כשהוא מתוודה בפני תלמידו על פחדיו מהמוות #_lt#SPAN style="mso-spacerun#_sc# yes"#_gt# #_lt#/SPAN#_gt#ועל הנתינה לזולת כמעצימת תחושת החיים שבו.#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/FONT#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/P#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt##_lt#FONT face="Times New Roman"#_gt##_lt#SPAN style="mso-spacerun#_sc# yes"#_gt# #_lt#/SPAN#_gt#הנתינה לזולת, החפירה באמת, מיון הצרכים האמיתיים שלנו, זו, אולי, בשורת המחזה בעידן הניכור, הסגידה לנעורים, לקריירה, למעמד ולכוח הכסף.#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/FONT#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/P#_gt##_lt#/DIV#_gt# |