היצירה הראשונה, הסימפוניה מס' 1 של סרגי פרוקופייב הקרוייה, "קלאסית" היא כבר שנים קלאסית באוזני המאזינים שלמדו לאהוב את השיבוץ הייחודי של הדיסוננס במלודיות של המלחין. שלושת חלקיה הראשונים של הסימפוניה, בניצוחו של דייוויד רוברטסון, בוצע באיטיות מה, במין הכרות רשמית את המוסיקה. זה היה ממש מיותר, כי בכך הועלמה איזו רוח קונדסית הומוריסטית, שתמיד שורה על המלודיות של פרוקופייב. רק בחלק הרביעי, האחרון של הסימפוניה, בוטאה הסחיפה המוסיקלית הגדולה ביצירה.
את הסימפוניה הרביעית לפסנתר ולתזמורת, הלחין שימנובסקי ב-1932 כאשר פרש מתפקידו כרקטור בית הספר הגבוה למוסיקה בזקופנה שבפולין. מאחר שנזקק לפרנסה, כתב יצירות לפסנתר שהותאמו ליכולותיו הטכניות הלא ממש וירטואוזיות. למעשה, הפסנתר אינו סוליסט, אלא שותף כמעט סימטרי לתזמורת. קשה לאמוד את הסימפוניה כיצירה משמעותית. אולם נעשו לה יחסי ציבור מצויינים, בידי הפסנתרן המנוח, ארתור רובינשטיין, בשם אחוות הפולנים. הביצוע של הפסנתרן, עימנואל אקס, היה רהוט, טכני-נוקש ותזזיתי.
הקהל הישראלי, ברובו, אוהב מוסיקת צוענים. וכשמדובר במוסיקה עממית רומנית שלוקטה משירי עם, בביצוע קונצרטנטי, מסתמנת התמוגגות.
בקונצ'רטו הרומני של ג'רג'י ליגטי, הושתת דו-שיח בין קטעי סולו של כלי הקשת לבין כלי הנשיפה, כרפליקה נאמנה למוסיקה צוענית המושתתת על ביצועי סולו וירטואוזיים של כנרים ונשפנים, חלקם גולמיים. הדו שיח בפילהרמונית, היה אינטנסיבי עם פיאניסימו נהדר עד לצרחה.
הפסנתרן, עימנואל אקס, קנה את עולמו כאן עת זכה בתחרות ע"ש ארתור רובינשטיין לפסנתר. יש שיאמרו שהוא אינו מספיק רגיש בביצוע הקונצ'רטו השני לפסנתר של פרדריק שופן, שהצליל שלו אינו לירי, אינו עמוק, אינו שר. רובם נוטים לשכוח את שנותיו האחרונות של הפסנתרן, ארתור רובינשטיין, עת מרח את יצירות שופן לאורך ולרוחב. אני אהבתי את גישתו האחרת לשופן: שכלתנית, מדוייקת, לא נמרחת, מנסה להתמודד עם כלי הקשה המוגבל והמקסים הזה ולהעניק לו עומק של כלי מיתר.
לסיכום: היה זה, לכאורה, קונצרט לא שיגרתי בגלל היצירות החדשות שהושמעו בו לראשונה בתזמורת, בביצוע נקי של המנצח רוברטסון. אולם סומנה ותרנות למאזינים, בשל בחירת יצירות "בטוחות", כה קלות לעיכול.#_lt#DIV#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt##_lt#FONT face="Times New Roman"#_gt#היצירה הראשונה,#_lt#SPAN style="mso-spacerun#_sc# yes"#_gt# #_lt#/SPAN#_gt#הסימפוניה מס' 1#_lt#SPAN style="mso-spacerun#_sc# yes"#_gt# #_lt#/SPAN#_gt#של סרגי פרוקופייב הקרוייה, "קלאסית" היא כבר שנים קלאסית באוזני המאזינים שלמדו לאהוב את השיבוץ הייחודי של הדיסוננס במלודיות של המלחין. שלושת חלקיה הראשונים של הסימפוניה, בניצוחו של דייוויד רוברטסון, בוצע באיטיות מה, במין הכרות רשמית את המוסיקה. זה היה ממש מיותר, כי בכך הועלמה איזו רוח קונדסית הומוריסטית, שתמיד שורה על המלודיות של פרוקופייב. רק בחלק הרביעי, האחרון של הסימפוניה, בוטאה הסחיפה המוסיקלית הגדולה ביצירה.#_lt#?xml#_sc#namespace prefix = o ns = "urn#_sc#schemas-microsoft-com#_sc#office#_sc#office" /#_gt##_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/FONT#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/P#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt##_lt#FONT face="Times New Roman"#_gt##_lt#SPAN style="mso-spacerun#_sc# yes"#_gt# #_lt#/SPAN#_gt#את הסימפוניה#_lt#SPAN style="mso-spacerun#_sc# yes"#_gt# #_lt#/SPAN#_gt#הרביעית לפסנתר ולתזמורת, הלחין שימנובסקי ב-1932 כאשר פרש מתפקידו כרקטור בית הספר הגבוה למוסיקה בזקופנה שבפולין. מאחר שנזקק לפרנסה, כתב יצירות לפסנתר שהותאמו ליכולותיו הטכניות הלא ממש וירטואוזיות. למעשה, הפסנתר אינו סוליסט, אלא שותף כמעט סימטרי לתזמורת. קשה לאמוד את הסימפוניה כיצירה משמעותית. אולם נעשו לה יחסי ציבור מצויינים, בידי הפסנתרן המנוח, ארתור רובינשטיין, בשם אחוות הפולנים. הביצוע של הפסנתרן, עימנואל אקס, היה רהוט, טכני-נוקש ותזזיתי.#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/FONT#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/P#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt##_lt#FONT face="Times New Roman"#_gt#הקהל הישראלי, ברובו, אוהב מוסיקת צוענים. וכשמדובר במוסיקה עממית רומנית שלוקטה משירי עם, בביצוע קונצרטנטי, מסתמנת התמוגגות.#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/FONT#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/P#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt##_lt#FONT face="Times New Roman"#_gt##_lt#SPAN style="mso-spacerun#_sc# yes"#_gt# #_lt#/SPAN#_gt#בקונצ'רטו הרומני של ג'רג'י ליגטי, הושתת דו-שיח בין קטעי סולו של כלי הקשת לבין כלי הנשיפה, כרפליקה נאמנה למוסיקה צוענית המושתתת על ביצועי סולו וירטואוזיים של כנרים ונשפנים, חלקם גולמיים. הדו שיח בפילהרמונית, היה אינטנסיבי עם פיאניסימו נהדר עד לצרחה.#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/FONT#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/P#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt##_lt#FONT face="Times New Roman"#_gt#הפסנתרן, עימנואל אקס,#_lt#SPAN style="mso-spacerun#_sc# yes"#_gt# #_lt#/SPAN#_gt#קנה את עולמו כאן עת זכה בתחרות ע"ש ארתור רובינשטיין לפסנתר. יש שיאמרו שהוא אינו מספיק רגיש בביצוע הקונצ'רטו השני לפסנתר של פרדריק שופן, שהצליל שלו אינו לירי, אינו עמוק, אינו שר. רובם נוטים לשכוח את שנותיו האחרונות של הפסנתרן, ארתור רובינשטיין, עת מרח את יצירות שופן לאורך ולרוחב. אני אהבתי את גישתו האחרת לשופן#_sc# שכלתנית, מדוייקת, לא נמרחת, מנסה להתמודד עם כלי הקשה המוגבל והמקסים הזה ולהעניק לו עומק של כלי מיתר. #_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/FONT#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/P#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt##_lt#FONT face="Times New Roman"#_gt##_lt#SPAN style="mso-spacerun#_sc# yes"#_gt# #_lt#/SPAN#_gt#לסיכום#_sc# היה זה, לכאורה,#_lt#SPAN style="mso-spacerun#_sc# yes"#_gt# #_lt#/SPAN#_gt#קונצרט לא שיגרתי בגלל היצירות החדשות שהושמעו בו לראשונה בתזמורת, בביצוע נקי של המנצח רוברטסון. אולם סומנה ותרנות למאזינים, בשל בחירת יצירות "בטוחות", כה קלות לעיכול.#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/FONT#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/P#_gt##_lt#/DIV#_gt# |