אלו שנות השמונים של משפחה תל-אביבית, מתועדות בידי, יותם, בן הזקונים שלה. הוא ניחן במשושים רגישים להפליא, המעצימים עצמם בעזרת טייפ שהוא מקבל מאביו, אסף, המדרבנו לתעד הכל עכשיו ולבחון הכל בעתיד, בעיניים של מבוגר.
זו הקלטה של ילד נטולת בלמים, תמימה, גורפת, חסרת בקרה, אכזרית. נחשפת בה משפחה של אב נואף, גבר של נשים, בוהמיין, קצת סופר, חסר יכולת פירנוס. יש בה יחסי סאדו- מאזו מרומזים של אשה קשת יום, מאוד פוליטית, המחזירה אותו שוב ושוב אל חיקה בשל הקסם שניתז ממנו וסופו שמסלקת אותו מחייה. יש שלושה ילדים. שניים קושרים קואליציה עם האם. הקטן, יותם, "מרגיש" יותר את אביו, אבל נחשף לניאופו בגיל שקשה להכילו. סטריפטיז האב, הגופני והנפשי, עתיד לחרוט בו שריטות גדולות. להתנגשויות היומיומיות נוספים הורי האם הדרום אמריקניים, המורישים לבתם תודעה פוליטית חריפה, כמו שניחנו בה רוב הדרום אמריקניים, ואלו של האב - בעלי המורשת הז'בוטינסקאית.
האמצעים הויזואליים של הבימוי ייחודיים. שלוש כורסאות ממונעות, שתי טרמפולינות, נעלי ספורט עם גלגיליות, שני מסכים, מעין וילונות, עליהם מוקרנות תמונות תל-אביביות. ביטון עשה בהם שימוש כוריאוגרפי ייחודי משולב במשחק קולח. כך מושג קצב מהיר עם הומור מריר בחלקו הראשון של המחזה, בעוד חלקו השני מדהים בזוית האחרת שבו מתועדת השואה.
רבי קסם הם השחקנים דניס צ'וביץ' ורלף גנדר, יותם הבן ואסף האב. יוליאנה וורנר, האם, מגלמת דווקא אם מאוד גרמנית.
ומספר מילים על אורך המחזה – שעתיים וחצי עם הפסקה: אין ספק שסטפן ביטון התאהב בחומר. זה קורה לסופרים רבים, לעורכים רבים, למחזאים רבים. זוהי התאהבות חסרת בקרה. מאורך המחזה קורע הלב הזה, אפשר היה להפחית זמן, ועדיין לאחוז ביד יציבה בערכו.#_lt#DIV#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt##_lt#FONT face="Times New Roman"#_gt#אלו שנות השמונים של משפחה תל-אביבית, מתועדות בידי, יותם,#_lt#SPAN style="mso-spacerun#_sc# yes"#_gt# #_lt#/SPAN#_gt#בן הזקונים שלה. הוא ניחן במשושים רגישים להפליא, המעצימים עצמם בעזרת טייפ שהוא מקבל מאביו, אסף, המדרבנו לתעד הכל עכשיו ולבחון הכל בעתיד, בעיניים של מבוגר.#_lt#?xml#_sc#namespace prefix = o ns = "urn#_sc#schemas-microsoft-com#_sc#office#_sc#office" /#_gt##_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/FONT#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/P#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt##_lt#FONT face="Times New Roman"#_gt##_lt#SPAN style="mso-spacerun#_sc# yes"#_gt# #_lt#/SPAN#_gt#זו הקלטה של ילד נטולת בלמים, תמימה, גורפת, חסרת בקרה, אכזרית. נחשפת בה משפחה של אב נואף, גבר של נשים, בוהמיין, קצת סופר, חסר יכולת פירנוס. יש בה יחסי סאדו- מאזו מרומזים של אשה קשת יום, מאוד פוליטית, המחזירה אותו שוב ושוב אל חיקה בשל הקסם שניתז ממנו וסופו שמסלקת אותו מחייה. יש שלושה ילדים. שניים קושרים קואליציה עם האם. הקטן, יותם, "מרגיש" יותר את אביו, אבל נחשף לניאופו בגיל שקשה להכילו. סטריפטיז האב, הגופני והנפשי, עתיד לחרוט בו שריטות גדולות. להתנגשויות היומיומיות נוספים הורי האם הדרום אמריקניים, המורישים לבתם תודעה פוליטית חריפה, כמו שניחנו בה רוב הדרום אמריקניים, ואלו של האב - בעלי המורשת הז'בוטינסקאית.#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/FONT#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/P#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt##_lt#FONT face="Times New Roman"#_gt#האמצעים#_lt#SPAN style="mso-spacerun#_sc# yes"#_gt# #_lt#/SPAN#_gt#הויזואליים#_lt#SPAN style="mso-spacerun#_sc# yes"#_gt# #_lt#/SPAN#_gt#של הבימוי ייחודיים. שלוש כורסאות ממונעות, שתי טרמפולינות, נעלי ספורט עם גלגיליות, שני מסכים, מעין וילונות, עליהם מוקרנות תמונות תל-אביביות. ביטון עשה בהם שימוש כוריאוגרפי ייחודי משולב במשחק קולח. כך מושג קצב מהיר עם הומור מריר בחלקו הראשון של המחזה, בעוד חלקו השני מדהים בזוית האחרת שבו מתועדת השואה.#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/FONT#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/P#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt##_lt#FONT face="Times New Roman"#_gt#רבי קסם הם השחקנים דניס צ'וביץ' ורלף גנדר, יותם הבן ואסף האב. יוליאנה וורנר, האם, מגלמת דווקא אם מאוד גרמנית.#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/FONT#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/P#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt##_lt#FONT face="Times New Roman"#_gt#ומספר מילים על אורך המחזה – שעתיים וחצי עם הפסקה#_sc# אין ספק שסטפן ביטון התאהב בחומר. זה קורה לסופרים רבים, לעורכים רבים, למחזאים רבים. זוהי התאהבות חסרת בקרה. מאורך המחזה קורע הלב הזה, אפשר היה להפחית זמן, ועדיין לאחוז ביד יציבה בערכו. #_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/FONT#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/P#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt##_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#FONT face="Times New Roman"#_gt# #_lt#/FONT#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/P#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt##_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#FONT face="Times New Roman"#_gt# #_lt#/FONT#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/P#_gt##_lt#/DIV#_gt# |