אולם לפניה סומן שינוי: הקורפוס האפריקני של גנרל רומל פלש לאפריקה וסיכן את עצם קיומו של הישוב היהודי, שראה בבריטים מגן אחרון מפני פלישה לארץ ישראל. לתקופה קצרה הפך השלטון הבריטי לבן ברית של הישוב היהודי. הוקמה בריגדה יהודית בצבא הבריטי שנלחם באירופה ובמדבר המערבי, האיצו בתושבים לקיים יחסי ידידות עם הבריטים. עודדו בנות ללמוד אנגלית ולארח קצינים וחיילים בריטיים ולהקל עליהם את שהותם כאן מבלי לקחת בחשבון הווצרותם של יחסי האנוש ואהבות שנדרסו במכבש הלאומנות של כל עם.
את התקופה הזו, מתאר הלל מיטלפונקט במחזהו, מסילה לדמשק, בבימויו של אילן רונן מזויות ראייה שונות של שניים-עשר אנשים, האוחזים באידאלים שונים: מחשיבה קוסמופוליטית, אולי נאיבית, ועד לכינון לאומנויות קיצוניות יהודית וערבית כשבתווך מוצגים הבריטים באור רך. זהו מחזה מוזמן, תוצר של שיתוף פעולה בין הבימה לבין התיאטרון הלאומי הבריטי, שיוצג בלונדון בסוף שנת 2010. ומשכך, נצרך מיטלפונקט ל"ראייה אירופאית" שתתאר את איום הפלישה הגרמנית לארץ בהנהגתו של רומל, את מלחמת המחתרות זו בזו ובבריטים ואת הכתישה של האנשים הקטנים בתוך המאורעות הגדולים.
משולבים בו יומני התקופה בוידאו, מוסיקה של אז עם מוסיקה מצויינת של אורי וידיסלבסקי, דיבור בשלוש שפות: עברית, ערבית ואנגלית, עם תרגום בנוסח של "ירושלים סגל" שמורץ כאן על מסך הוידאו ואז - על מסך צר לצד הסרט.
למעשה, רבים מאיתנו זוכרים את התקופה הזו כמשהו מאוד אכזוטי ובעיקר באמת כקוסמופוליטית. אמידי הישוב הישן שלחו את בניהם ללמוד באוניברסיטה האמריקנית בביירות.הם יצאו לסקי בהרי הלבנון בחורף, או לחילופין,התחממו בחורף באלכסנדריה. הם נפשו בדמשק, וחזרו משם עם רהיטי עץ מגולפים באם הפנינה. בכירי הישוב השתתפו במסיבות קוקטייל מרובות לאומים בארמון הנציב בירושלים ובבתי ערבים עשירים בירושלים ובחיפה. הייתה "החברה הסלונית", "האירופית", והיו שאר העם, שקיימו חיים קשים, ולא עשו מזה עניין, כי רובם היו כמותם. הבדלי המעמדות לא היו מוחצים כמו היום.
אותה חיפה של שנת 1942, שם ממוקד המחזה, הייתה צומת. מומשה בה אוירה קוסמופוליטית אמיתית, תודות למיקומה האסטרטגי בעיני הבריטים ופיתוח הנמל על ידם. מסילת רכבת המשיכה ממנה לדמשק. העלייה הגרמנית שהגיעה בשנות השלושים לעיר, השמישה בה אורח חיים צפון אירופאי, גם של בתי קפה ומסעדות לרוב. מועדוני הקצינים הבריטיים פרחו. הבארים שגשגו והקזינו בבת גלים סאן.
ובתוך הקוסמופוליטיות הפריכה הזו מתנהלת שרה (יבגניה דודינה), עולה רוסייה, הננטשת על ידי הוריה בגלל אידיאולוגיה, מגדלת את אחיה וילדה נוספת לבד, ומנהלת יחסי אמון טוטאליים בינה לבין מעסיקה, עורך דין ערבי פתחי (גאסן עבאס). היא הדוגמה האולטימטיבית לכינון יחסים אנושיים על בסיס סימטריה של סובלנות. בגלל ראייתה הסובלנית הכוללת של "חייה ותן לחיות", היא מכירה ברומן בין הנערה בביתה לבין קצין בריטי, אף שנתפס כאסור שבאסורים בקרב הישוב היהודי לכל גווניו. מכאן ואילך נפצחת סידרת טרגדיות המשתלשלות זו מתוך זו: החלום ושברו הרע של פתחי לגבי בנו ג'לאל, אכזבה מאחיה - אבן רחיים בוגדנית על צווארה בהשראת הימין הקיצוני, בוגדנותו של מאהבה והשתמשותו הצינית בה, בצו התנועה. למעשה, מתוארת פשיטת רגל של נאמנויות אנושיות-אישיות, הנכתשות בשם האידיאולוגיה עד למימוש הסימבוליקה של המסילה לדמשק, באופן הכי מעוות וקטלני.
יבגניה דודינה מגלמת דמות חזקה-פריכה. לא תמיד הדיקציה בשפה העברית שלה ברורה. לשיאה המשחקי שובר הלב היא מגיעה דווקא בשפת האם שלה, רוסית, כאשר היא מתנצחת במונולוג רוסי עם אחיה. גאסן עבאס, פתחי, נפלא באנושיות החכמה שהוא מפגין ובשימוש מושכל בקולו העמוק. בולט במשחקו גם יוסף סוויד, ג'אלאל, בנו.
אהבתי גם את השימוש הקולנועי בתפאורה, היומנים הבריטיים, צילומי הנמל של אז, הכרמל ביום ובלילה, החדרים בצידי הבמה המרכזית בשחור לבן, ראי לצילומי השחור-לבן של אז, לעומת הצבעוניות העכשווית. השתאיתי לנוכח דקדוק שיחזור התלבושות המכוערות של כלל הישוב, ללא מיוחסיו, ונמלאתי פסימיות לנוכח העובדה ששום כלום לא נפרץ מאז. קיצוניים משני עברי המתרס מכתיבים אז ועכשיו רק הרס.#_lt#DIV#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#SPAN dir=rtl#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt##_lt#SPAN dir=rtl#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#SPAN style="mso-spacerun#_sc# yes"#_gt# #_lt#/SPAN#_gt#אולם לפניה סומן שינוי#_sc# הקורפוס האפריקני של גנרל רומל פלש לאפריקה וסיכן את עצם קיומו של הישוב היהודי, שראה בבריטים מגן אחרון מפני פלישה לארץ ישראל. לתקופה קצרה הפך השלטון הבריטי לבן ברית של הישוב היהודי. הוקמה בריגדה יהודית בצבא הבריטי שנלחם#_lt#SPAN style="mso-spacerun#_sc# yes"#_gt# #_lt#/SPAN#_gt#באירופה ובמדבר המערבי, האיצו בתושבים לקיים יחסי ידידות עם הבריטים. עודדו בנות ללמוד אנגלית ולארח קצינים וחיילים בריטיים ולהקל עליהם את שהותם כאן מבלי לקחת בחשבון הווצרותם של יחסי האנוש ואהבות שנדרסו במכבש הלאומנות של כל עם.#_lt#?xml#_sc#namespace prefix = o ns = "urn#_sc#schemas-microsoft-com#_sc#office#_sc#office" /#_gt##_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/P#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt#את התקופה הזו, מתאר הלל מיטלפונקט במחזהו, #_lt#B#_gt#מסילה לדמשק#_lt#/B#_gt#, בבימויו של אילן רונן מזויות ראייה שונות של שניים-עשר אנשים, האוחזים באידאלים שונים#_sc# מחשיבה קוסמופוליטית, אולי נאיבית, ועד לכינון לאומנויות קיצוניות יהודית וערבית כשבתווך מוצגים הבריטים באור רך. זהו מחזה מוזמן, תוצר של שיתוף פעולה בין הבימה לבין התיאטרון הלאומי הבריטי, שיוצג בלונדון בסוף שנת 2010.#_lt#SPAN style="mso-spacerun#_sc# yes"#_gt# #_lt#/SPAN#_gt#ומשכך, נצרך מיטלפונקט ל"ראייה אירופאית" שתתאר את איום הפלישה הגרמנית לארץ בהנהגתו של רומל, את מלחמת המחתרות זו בזו ובבריטים ואת הכתישה של האנשים הקטנים בתוך המאורעות הגדולים.#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/P#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt##_lt#SPAN style="mso-spacerun#_sc# yes"#_gt# #_lt#/SPAN#_gt#משולבים בו יומני התקופה בוידאו, מוסיקה של אז עם מוסיקה מצויינת של אורי וידיסלבסקי, דיבור בשלוש שפות#_sc# עברית, ערבית ואנגלית, עם תרגום#_lt#SPAN style="mso-spacerun#_sc# yes"#_gt# #_lt#/SPAN#_gt#בנוסח של "ירושלים סגל" שמורץ כאן על מסך#_lt#SPAN style="mso-spacerun#_sc# yes"#_gt# #_lt#/SPAN#_gt#הוידאו ואז - על מסך צר לצד הסרט.#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/P#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt#למעשה, רבים מאיתנו זוכרים את התקופה הזו כמשהו מאוד אכזוטי ובעיקר באמת כקוסמופוליטית. אמידי הישוב הישן שלחו את בניהם ללמוד באוניברסיטה האמריקנית בביירות.הם יצאו לסקי בהרי הלבנון בחורף, או לחילופין,התחממו בחורף באלכסנדריה. הם נפשו בדמשק, וחזרו משם עם רהיטי עץ מגולפים באם הפנינה. בכירי הישוב השתתפו במסיבות קוקטייל מרובות לאומים בארמון הנציב בירושלים ובבתי ערבים עשירים בירושלים ובחיפה. הייתה "החברה הסלונית", "האירופית", והיו שאר העם, שקיימו חיים קשים, ולא עשו מזה עניין, כי רובם היו כמותם. הבדלי המעמדות לא היו מוחצים כמו היום.#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/P#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt#אותה חיפה של שנת 1942, שם ממוקד המחזה, הייתה צומת. מומשה בה אוירה קוסמופוליטית אמיתית, תודות למיקומה האסטרטגי בעיני הבריטים ופיתוח הנמל על ידם. מסילת רכבת המשיכה ממנה לדמשק. העלייה הגרמנית שהגיעה בשנות השלושים לעיר, השמישה בה אורח חיים צפון אירופאי, גם של בתי קפה ומסעדות לרוב. מועדוני הקצינים הבריטיים פרחו. הבארים שגשגו והקזינו בבת גלים סאן. #_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/P#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt#ובתוך הקוסמופוליטיות הפריכה הזו מתנהלת שרה (יבגניה דודינה), עולה רוסייה, הננטשת על ידי הוריה בגלל אידיאולוגיה, מגדלת את אחיה וילדה נוספת לבד, ומנהלת יחסי אמון טוטאליים בינה לבין מעסיקה, עורך דין ערבי פתחי (גאסן עבאס). היא הדוגמה האולטימטיבית לכינון יחסים אנושיים על בסיס סימטריה של סובלנות. בגלל ראייתה הסובלנית הכוללת של "חייה ותן לחיות", היא מכירה ברומן בין הנערה בביתה לבין קצין בריטי, אף שנתפס כאסור שבאסורים בקרב הישוב היהודי לכל גווניו. מכאן ואילך נפצחת סידרת טרגדיות המשתלשלות זו מתוך זו#_sc# החלום ושברו הרע של פתחי לגבי בנו ג'לאל,#_lt#SPAN style="mso-spacerun#_sc# yes"#_gt# #_lt#/SPAN#_gt#אכזבה מאחיה - אבן רחיים בוגדנית על צווארה בהשראת הימין הקיצוני, בוגדנותו של מאהבה והשתמשותו הצינית בה, בצו התנועה. למעשה, מתוארת פשיטת רגל של נאמנויות אנושיות-אישיות, הנכתשות בשם האידיאולוגיה עד למימוש הסימבוליקה של המסילה לדמשק, באופן הכי מעוות וקטלני.#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/P#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt#יבגניה דודינה מגלמת דמות חזקה-פריכה. לא תמיד הדיקציה בשפה העברית שלה ברורה. לשיאה המשחקי שובר הלב היא מגיעה דווקא בשפת האם שלה, רוסית, כאשר היא מתנצחת במונולוג רוסי עם אחיה. גאסן עבאס, פתחי, נפלא באנושיות החכמה שהוא מפגין ובשימוש מושכל בקולו העמוק. בולט במשחקו גם יוסף סוויד, ג'אלאל, בנו. #_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/P#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt##_lt#SPAN style="mso-spacerun#_sc# yes"#_gt# #_lt#/SPAN#_gt#אהבתי גם את השימוש הקולנועי בתפאורה, היומנים הבריטיים, צילומי הנמל של אז, הכרמל ביום ובלילה, החדרים בצידי הבמה המרכזית בשחור לבן, ראי לצילומי השחור-לבן של אז, לעומת הצבעוניות העכשווית. השתאיתי לנוכח דקדוק שיחזור התלבושות המכוערות של כלל הישוב, ללא מיוחסיו, ונמלאתי פסימיות לנוכח העובדה ששום כלום לא נפרץ מאז. קיצוניים משני עברי המתרס מכתיבים אז#_lt#SPAN style="mso-spacerun#_sc# yes"#_gt# #_lt#/SPAN#_gt#ועכשיו רק הרס.#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/P#_gt##_lt#/DIV#_gt# |