וזה יופיו של המחזה: הוא אינו מתעמת עם תכנים, אלא עם המהות האבסטרקטית של החיים מהזוית הכי עייפה, הכי שבעת קרבות, ובכך רק מאשר את קביעת קהלת בדבר הבלותם של כרונולוגיות החיים לסוגיהם. למעשה, מחזהו של בקט משול למשוואה. הוא אינו מתעסק במספרים- הסברים מלאים על נפשות המחזה, אלא בפיתרון, שהוא תמיד אותיות המשוואה – הפילוסופיה של החשיבה, שמגלמות תמיד אלגנטיות של פיתרון. במקרה הזה, מכוון בקט לסוף המשחק של החיים, השאוב ממושג במשחק השחמט, endgame.
אצל בקט, הזמן הנאגר- הפקטור הכי קריטי של החיים - הוא זול ומבוזבז ונמרח. הוא שוטף את כל מה שהחיים ארוגים מהם, תקוות, קנאות, שנאות, גאוות, אהבות, חתירה לכבוד ושררה ומותיר מהם זכרונות עמומים להתרפק עליהם. זהו זמן ארור בגלל אינסופיותו.
ארבעת הנפשות כלואות מאונס או מרצון בחדר שחציו קבור באדמה. יש משני חלונותיו נוף משוער, שעליו מדווח קלוב, משרת, שאינו יכול לשבת, אבל נע ממקום למקום. יש לו אפשרות תיאורטית להסתלק מצורת החיים הזו, אבל אין לו לאן. אביו, האם, עיוור ומשותק, אפילו משדלו במרומז ללכת, אבל אנרציית השירותים שבו, חזקה מכל רצון לחופש. ומה מחכה לו בחוץ, הרי אין שם כלום. לפיכך הוא יתכלה איתו ועם סבו וסבתו.
יש ריטואל בחדר הזה: כל בוקר קלוב מסיר סדין מהאב, ישוב בכסא גלגלים, מרים מכסים של פחי זבל שם מתגוררים סבו וסבתו, נאג ונל, גדומי הרגליים. ומאותו רגע ואילך מתנהל בין הארבעה מעין משחק מילים והתניות ידועות מראש עד זרא. ובהבזק דקיק יש ביניהם מעמדים של חסד. הרצון לגעת האחד בשני, רצון האב להיות מנושק, זיכרונות עמומים מטבע יפה ששני הזקנים חוו אותו בצעירותם. הבזק בלבד, כי בא הרגע שבו לא הגיוני יותר למשוך זמן. המשחק נגמר. כל כך פסימי. כל כך אכזרי.
לאריה צ'רנר, האב האם, יש נוכחות פיזית אדירה והוא משחק על כל דיאפזון הרגשות. הוא ציני, מרושע, תובעני, וגם רחום ורגיש לרגע כלפי בנו. קלוב, הבן, ניר רון, זריז תנועה, קשוב, מגיב. הוא מפגין משחק של אדם דואלי המאיים על השלושה במרומז. לרגע הוא מסור להם טוטאלית וברגע אחר הוא עלול להרע להם. גם יהויכין פרידלנדר, נאג ועירית פשטן, נל, הפיקו משחק מצויין, חרף המגבלות שהטילה עליהם הבמאית נולה צ'ילטון, בסד פחי האשפה. ולמשחק מתווספת התפאורה ההומוגנית המתחברת היטב לבניין האבן של תיאטרון החאן הירושלמי.
לאוהבי בקט מצפה חווייה.#_lt#DIV#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#SPAN dir=rtl#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt##_lt#SPAN dir=rtl#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#SPAN style="mso-spacerun#_sc# yes"#_gt# #_lt#/SPAN#_gt#וזה יופיו של המחזה#_sc# הוא אינו מתעמת עם תכנים, אלא עם המהות האבסטרקטית של החיים מהזוית הכי עייפה, הכי שבעת קרבות, ובכך רק מאשר את קביעת קהלת בדבר הבלותם של כרונולוגיות החיים לסוגיהם. למעשה, מחזהו של בקט משול למשוואה. הוא אינו מתעסק במספרים- הסברים מלאים על נפשות המחזה, אלא בפיתרון, שהוא תמיד אותיות המשוואה – הפילוסופיה של החשיבה, שמגלמות תמיד אלגנטיות של פיתרון. במקרה הזה, מכוון בקט לסוף המשחק של החיים, השאוב ממושג במשחק השחמט, #_lt#/SPAN#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" dir=ltr#_gt#endgame#_lt#/SPAN#_gt##_lt#SPAN dir=rtl#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt##_lt#SPAN dir=rtl#_gt##_lt#/SPAN#_gt#.#_lt#?xml#_sc#namespace prefix = o ns = "urn#_sc#schemas-microsoft-com#_sc#office#_sc#office" /#_gt##_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/P#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt##_lt#SPAN style="mso-spacerun#_sc# yes"#_gt# #_lt#/SPAN#_gt#אצל בקט, הזמן הנאגר- הפקטור הכי קריטי של החיים - הוא זול ומבוזבז ונמרח. הוא שוטף את כל מה שהחיים ארוגים מהם, תקוות, קנאות, שנאות, גאוות, אהבות, חתירה לכבוד ושררה ומותיר מהם זכרונות עמומים להתרפק עליהם. זהו זמן ארור בגלל אינסופיותו.#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/P#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt#ארבעת הנפשות כלואות מאונס או מרצון בחדר שחציו קבור באדמה. יש משני חלונותיו נוף משוער, שעליו מדווח קלוב, משרת, שאינו יכול לשבת, אבל נע ממקום למקום. יש לו אפשרות תיאורטית להסתלק מצורת החיים הזו, אבל אין לו לאן. אביו, האם, עיוור ומשותק, אפילו משדלו במרומז ללכת, אבל אנרציית השירותים שבו, חזקה מכל רצון לחופש. ומה מחכה לו בחוץ, הרי אין שם כלום. לפיכך הוא יתכלה #_lt#SPAN style="mso-spacerun#_sc# yes"#_gt# #_lt#/SPAN#_gt#איתו ועם סבו וסבתו.#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/P#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt#יש ריטואל בחדר הזה#_sc# כל בוקר קלוב מסיר סדין מהאב, ישוב בכסא גלגלים, מרים מכסים של פחי זבל שם מתגוררים סבו וסבתו, נאג ונל, גדומי הרגליים. ומאותו רגע ואילך מתנהל בין הארבעה מעין משחק מילים והתניות ידועות מראש עד זרא. ובהבזק דקיק יש ביניהם מעמדים של חסד. הרצון לגעת האחד בשני, רצון האב להיות מנושק, זיכרונות עמומים מטבע יפה ששני הזקנים חוו אותו בצעירותם. הבזק בלבד, כי בא הרגע שבו לא הגיוני יותר למשוך זמן. המשחק נגמר. כל כך פסימי. כל כך אכזרי.#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/P#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt#לאריה צ'רנר, האב האם, יש נוכחות פיזית אדירה והוא משחק על כל דיאפזון הרגשות. הוא ציני, מרושע, תובעני, וגם רחום ורגיש לרגע כלפי בנו. קלוב, הבן, ניר רון, זריז תנועה, קשוב, מגיב. הוא מפגין משחק של אדם דואלי המאיים על השלושה במרומז. לרגע הוא מסור להם טוטאלית#_lt#SPAN style="mso-spacerun#_sc# yes"#_gt# #_lt#/SPAN#_gt#וברגע אחר הוא עלול להרע להם. גם יהויכין פרידלנדר, נאג ועירית פשטן, נל, הפיקו משחק מצויין, חרף המגבלות שהטילה עליהם הבמאית נולה צ'ילטון, בסד פחי האשפה. ולמשחק מתווספת התפאורה ההומוגנית המתחברת היטב לבניין האבן של תיאטרון החאן הירושלמי.#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/P#_gt#
#_lt#P style="MARGIN#_sc# 0cm 0cm 0pt" dir=rtl class=MsoNormal#_gt##_lt#SPAN style="FONT-SIZE#_sc# 16pt" lang=HE#_gt##_lt#SPAN style="mso-spacerun#_sc# yes"#_gt# #_lt#/SPAN#_gt#לאוהבי בקט מצפה חווייה.#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/SPAN#_gt##_lt#/P#_gt##_lt#/DIV#_gt# |